בטוח לאומי-סניף ירושלים נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח ואח'

החלטה

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים על טיעוניהם המשפטיים ביחס לשכ"ט עו"ד המבוקש מצאתי לפסוק כדלקמן:

עסקינן בתביעת שיבוב שהוגשה בסמוך למועד תקופת ההתיישנות.

במכתב מיום 16.3.09 מאת ב"כ התובעת לב"כ הנתבעים, פונה הלה בבקשה למתן אורכה לאי העלאת טענת התיישנות וזאת עד ליום 23.4.09 – מועד בו יחלפו מנייו 45 הימים עפ"י הסכם שבין התובע לנתבעות על פיו, לעמדת הנתבעות ,כפוף להסכמה, ישולם סך הדרישה הנתבע מאת התובע טרם הגשתה של התביעה.

לעמדת הנתבעות, חרף ההסכמות דנן הגיש התובע את כתב התביעה ביום 17.3.09, היינו במהלך 45 הימים האמורים ומבלי להתחשב בהסכם האמור.

לעמדת התובע מנגד, לא היה מנוס מהגשתה של התביעה לנוכח סירובן של הנתבעות להכיר בנזק הנטען בהתאם למכתב מיום 7.4.09 שנשלח אליו מאת הנתבעת 1.

כבר עתה אציין כי עמדה זו של התובע אינה מתיישבת עם העובדה שהתביעה הוגשה בכלל ביום 16.3.09, היינו כחודש ומחצה לפני כתיבתו של המכתב דנן ושיגורו לב"כ התובע, הכל שעה שאותה עת תלוי היה ועומד כתב תביעה בבית המשפט.

ברם בכך לסגי, שכן רק ביום 17.12.09- בחלוף למעלה מ-6 חודשים (החל מיום 1.6.09) מתום מועד האורכה שניתנה, הגישו הצדדים הודעה משותפת לביהמ"ש בדבר הסכם פשרה ביניהם לפיו הוחלט על תשלום הסך של 97,109 ₪ לתובע זאת לעומת סך של 90,760 ₪ שנתבע על ידו והותרת שאלת השכ"ט לשיקול דעת ביהמ"ש.

מכאן שחרף הגשת התביעה במועד מוקדם למועד שנקבע בהסכמה, עדיין נותרה בין הניצים מחלוקת שבאה על פתרונה חודשים ספורים רק לאחר תום המועמד שקצבו להם הצדדים (1.6.09) וזאת ללא קשר למועד בו הוגשה התביעה ו/או חלוף מועד האורכה שניתנה.

הודעה זו שהוגשה באיחור ניכר לאחר תום מועד ההסכמה דנן, מעידה בחוכמה שלאחר מעשה כי מקום היה להגיש את התביעה בדיעבד וזאת בצל החשש מחלוף מועד ההתיישנות לאחר תום האורכה שניתנה (שכן לא הוצגה ראייה על אורכה חדשה שניתנה) וזאת גם לצד העובדה שלא ניתן היה לצפות מאת התובע להמתין עם הגשתה של זו לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה ביניהם בתווך הזמנים שקצבו לעצמם.

מכאן שב"כ התובע זכאי לשכר טרחתו ושאלת השאלות היא סכומו.

לעמדתו של זה על ביהמ"ש לכבד ההסכם שבינו לבין מרשו על פיו יעמוד זה על 80 אחוזים מכלל הסך שנפסק בהסכמה וזאת בהתאם לכללי לשכת עו"ד כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977.

בהתאם לסעיף 3 לכללים דנן יעמוד השכ"ט ע"ס 11 אחוזים מכלל הסך האמור ובניכוי 20 האחוזים אמורים, ע"ס של 8,546 ₪.

לדידי, לצד עמדה נטענת זו יש לבחון גם את היקף העבודה שהושקע בניהול התובענה וזאת מהטעם שככלל אין ביהמ"ש מחוייב להסכמות שכ"ט שבין עו"ד למרשו והמה מהוות נתון רלוונטי בלבד ולא בלעדי (כמוזכר בעמ' 3 לפס"ד שניתן בע"א (י-ם)11414/07 המוסד לביטוח לאומי נ' מנורה ).

עדיף בעיניי שיקול הדעת זה המוקנה לרשם מכח תקנה 513 (2) תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המתיר בידיו לפסוק שכ"ט עו"ד תק' תש""אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט" על פני הסכם שאינו לוקח נתונים הקשורים במלאכת הייצוג בתיק בחשבון.

תק' תש"

השתלשלות הדברים המתוארת לעיל, לפיה עבודתו של ב"כ התובע התמצתה בהגשת התביעה וניהול התיק תוך כדי ולפני המו"מ עם הנתבעות בלבד מביאני לכלל מסקנה כי פסיקת הסך המבוקשת הינה מוגזמת והעמדתה ע"ס 5,000 ₪ המהווים כ-60 אחוזים מהסך האמור הינה סבירה יותר והגיונית.

על כן ובשים לב למקובץ לעיל, אני מחייב הנתבעות ביחד ולחוד בשכר טרחת ב"כ התובע בשיעור של 5,000 ₪ (בהתאם לתקנה 512 לתקסד"א שתוקנה לאחרונה, אין לזקוף מע"מ על הסך האמור). סך זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יתווספו לו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

בשים לב לנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.